בנם של בתיה וניסן. נולד בי"ח בתשרי תשל"ד (14.10.1973) במושב שיבולים שבנגב. אח לרענן, רונן, אילנית ואווה.
גולן גדל במושב שיבולים, התחנך בקריית החינוך האזורית עזתה. תלמיד טוב שזכה לציונים נאים בעיקר במקצועות הריאליים ותכנן לפנות ללימודי אלקטרוניקה וחשמל.
נער משפחתי אוהב ואהוב, הרבה לעזור בבית ובחממות הפרחים של אביו. "היה קם מוקדם בבוקר לעזור לי בעבודה לפני שהלך לבת הספר", סיפר אביו, "בשלוש בלילה הוא כבר היה מרכיב את הגג של החממות". גם בשובו מהלימודים מיהר לעזור בעבודות המשק. אהב את ביתו ואת המושב, כך כתב ביומנו: "אני מאוד אוהב את המושב, את האווירה, את הנופים, את גידולי החקלאות השונים, אך בעיקר את ההרגשה של משפחתיות חמה ועוטפת... החיים במושב גורמים לי עונג רב".
מגיל צעיר בלט באמונתו, בצניעותו ובאהבתו למשפחה. כך כתב: "אני מאוד אוהב את הטבע, הקירבה לבורא עולם, השקט, ציוץ הציפורים, הרוח הנושבת בשיערי... אחד הדברים שאני אוהב במושב זה השבתות. אהבתי את ההכנה לשבת, ההיערכות בבית ובמושב, ריחות התבשילים של אימי, ההגעה לבית הכנסת, התפילה בצוותא, החברותא והמשפחתיות".
המשפחה הייתה ערך עליון בחייו, הקפיד על המפגשים המשותפים ועל ארוחות שבת מסודרות, בהן ישב לצד אביו ועזר ככל שניתן. כיבד את אביו ואימו ושמר על קשר מצוין עם כל אחיו ואחיותיו, עזר להם בכול. הִרבה לשחק ולשמח את אחייניו הקטנים, שהחזירו לו אהבה. אחותו אילנית סיפרה על העזרה הרבה שלו כשעברה דירה, ועל שולחן שבנה במו ידיו כמתנה לביתה החדש. "אפשר להגיד שהאהבה למשפחה הייתה אצלו בעדיפות עליונה ותרמה למצב הרוח שלו", כתבה.
נער שקט וצנוע, התחנך לאהבת הארץ והאדם. "כל חברי המושב הכירו את הנער גבה הקומה ויפה הבלורית", סיפרו עליו, "לכולם היטה את שכמו, תרם מזמנו ועזר בלב שלם". נתינתו באה לידי ביטוי מיוחד בעשייתו כחונך לילדים בעלי צרכים מיוחדים. הקדיש להתנדבות זו זמן רב, הקפיד לשלב את חניכיו בפעילויות מגוונות ושמח עם כל התקדמות שלהם.
חבריו הרבים ידעו שיעזור להם ככל שיבקשו, וכדבריהם - המילה "לא" לא הייתה אצלו בלקסיקון. סיפר חברו זמיר: "גולן היה 'הבוגר' של החבורה ותמיד הגן עלינו. קראתי לו 'שומר הראש שלי', כי ידעתי שבכל אירוע יש מי שישמור עלי. נאמנות בין חברים הייתה נר לרגליו".
הוא צמח להיות נער גבה קומה (1.95 מטר), אבל הסתפק במשחקי כדורגל וכדורסל חברותיים במושב ודחה הצעות אחרות. נער שובב, חייכן ונעים הליכות, אסתטי שהקפיד על הופעתו בכל עת. "בכל בוקר כשקם", סיפרו אוהביו, "עמד מול המראה, התלבש יפה וכמובן עיצב את השיער. לא יצא עד שכל שערה ושערה עמדה במקום שרצה".
אהב ליהנות ולבלות עם חבריו הטובים, ביתו שימש כמקום ההתכנסות לקראת היציאה לבילוי ומכיוון שהיה הראשון מהחברים לקבל רישיון נהיגה שימש בחפץ לב "נהג תורן". בהיותם בתיכון טסו החברים יחד לטיול בצרפת, בו נהנו עד מאוד.
ב-14 במרץ 1992 התגייס לצה"ל. הוא שירת בחיל ההנדסה.
במהלך שירותו נפגע, והוכר כנכה צה"ל.
גולן יעקובי נפטר ביום ט' באדר א' תשס"ח (14.2.2008). בן שלושים וחמש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בנתיבות ועל מצבתו נכתב: "נגאל מייסוריו". הותיר הורים, אחים ואחיות.
ספד רענן, אחיו הבכור: "מאז שעזבת הזמן עובר לאט, ימים זולגים באיטיות כמו מבעד לשעון חול. ואני לא מפסיק להתגעגע, חושב עליך, מנסה לזכור, מפחד לשכוח את פניך. אני מפחד לא לעמוד בציפיות שלך, של עצמי... מפחד לאכזב אותך מאז שהלכת.
הייתי אוזן קשבת לגולן, זמין בכל עת. הוא אהב לספר, לשתף, לשאול ובעיקר לחלום - ואני הייתי מדריך, מציע וחולם יחד איתו.... גולן, כשאני מביט בתמונה שלך אני נזכר באינספור חוויות, מקומות, סיפורים. היית בשבילי ותמיד תהיה אחי הקטן, כי בכל איש גדול מסתתר בפנים איזה ילד קטן".
ספדה ציפי, בת המשפחה: "אתה כל כך איננו אבל יחד עם זאת כל כך איתנו, בינינו. חדרך המטופח מחכה שתשוב אליו בחזרה... בשבתות ובחגים בך תמיד נזכרים. בשולחן הערוך למופת, המוקף במשפחה כמעט מושלמת, נותר כיסא ריק. במקום הריק אתה מורגש כל כך - אתה אינך בינינו עוד, ויחד עם זאת אתה כאן. בכל שיחה, זיכרון, תמונה וחוויה אתה איתנו".
גולן מונצח ב"יד לבנים" במועצה האזורית שדות נגב, ובחוברת בהפקת המועצה שבה מספרים על הנופלים בני משפחה וחברים.